פסק-דין בתיק ע"פ 3052/10

השופטת ע' ארבל:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 85/08 (כבוד השופט י' אברהם) מיום 18.4.10, אשר הרשיע את המערער בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובביצוע עבירה של החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. בגין אלה, השית בית המשפט על המערער 6 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור כל עבירת אלימות; קנס כספי בסך של 5,000 ש"ח; ופיצוי למתלוננים בסך של 20,000 ש"ח. 

1.        על פי עובדות כתב האישום, ביום 23.2.06 התפתחה קטטה אלימה בין שתי משפחות המתגוררות בכפר נעורה (להלן: הכפר), על רקע סכסוך ועימותים קודמים בדבר ירושת מקרקעין. במהלך הקטטה שלף המערער סכין שהיה ברשותו ופגע באמצעותו בשניים מן המשתתפים בקטטה, בני המשפחה האחרת. לנפגע האחד, אחמד עבדאלחלים זועבי, נגרמו חבלה בבסיס הריאות, שברים בצלעות ופצע דקירה חודר לתוך שרירי הגב. לנפגע השני, חוסאם עבדאלחלים זועבי, נגרמה חבלה באזור מותן שמאל, שיצרה קרע בכלייתו.

2.        על בסיס עובדות אלה, אותן קבע בית המשפט המחוזי לאחר שמיעת ראיות, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ופורטו לעיל. בחלקה הראשון של הכרעת הדין, דן בית המשפט ביסוד העובדתי הנדרש להתגבשות העבירות. במסגרת זו, נדחתה טענת אליבי שהעלה המערער, על יסוד הודעותיהם המפלילות של המתלוננים ושל משתתפים נוספים בקטטה. בהמשך הדברים, ומשלא טען המערער כל טענה נוספת במישור העובדתי, קבע בית המשפט כי המערער ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום.

           אשר ליסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין,  שהוא יסוד של כוונה לחבול בקורבן חבלה חמורה, נפסק כי הוא מתקיים במערער. נוכח ריבוי הדקירות, אופיין, ומיקומן בפלג גופם העליון של המתלוננים, נקבע כי חלה במקרה דנן "חזקת הכוונה", לפיה מקום שהדקירה מכוונת לפלג הגוף העליון יש להניח כי התוקף התכוון לגרום לקורבן חבלה חמורה (להלן: חזקת הכוונה). המערער כלל לא הביא ראיות בניסיון לסתור את החזקה, ומשכך הוכרע כי הוכחה הכוונה המחמירה הנדרשת לשם הרשעתו בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. כמו כן, קבע בית המשפט כי מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה של נשיאת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, נוכח השימוש שעשה המערער בסכין לצורך ביצוע הדקירות. אשר על כן, הורשע המערער בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום - חבלה בכוונה מחמירה ונשיאת סכין שלא כדין.

3.        בגזר הדין קבע בית המשפט כי במקרה דנן יש לתת לשיקולים לקולא משקל מועט לעומת השיקולים שנזקפו לחובת המערער. בין השיקולים אותם ציין בית המשפט לזכות המערער, התייחס הוא לעובדה שזוהי הסתבכותו הראשונה של המערער בפלילים; לעדותם החיובית של עדי האופי מטעמו; לגילו הצעיר של המערער, שהיה בן 25 במועד ביצוע העבירות; וכן לעובדה שבסמוך למועד המשפט הוא נישא והקים משפחה. אף על פי כן, נפסק כי אין להתעלם מחומרת המעשים ומהתנהגות המערער לאורך ההליך. בכלל זה, בית המשפט נתן משקל לכך שהמערער לא נטל אחריות ולא הביע חרטה במהלך ההליך כולו. כמו כן, התייחס בית המשפט לחומרה הנודעת לתופעת הסכינאות וכן לתוצאות הקשות של מעשי המערער, שבדרך נס לא הסתיימו בפגיעה בנפש. משכך, ולאחר שבחן את רמת הענישה המקובלת במקרים דומים, השית בית המשפט על המערער את העונש שפורט.

4.        המערער הגיש ערעור על פסק הדין, המכוון הן נגד הרשעתו בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, הן נגד חומרת העונש שהושת עליו. 

           בערעור, חזר בו המערער מן הכפירה במעשים והודה כי הוא אכן זה אשר פגע במתלוננים באמצעות סכין. עם זאת, הוא טען כי לא הוכח בעניינו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על פי הטענה, בית המשפט קמא שגה בהחילו את חזקת הכוונה על המערער, בשים לב לכך שפציעותיהם של המתלוננים לא היו חמורות, ולכך שלא נגרם להם נזק רפואי קבוע. לדברי המערער, בנסיבות בהן מדובר בקטטה רבת-משתתפים, ולא בתקיפה חד-צדדית מתוכננת מבעוד מועד, היה על בית המשפט להרשיעו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ולא בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בה הוא הורשע.

           אשר לעונש טען המערער כי נסיבותיו האישיות מצדיקות הקלה בעונשו. לעמדתו, בית המשפט נתן משקל רב מידי להחלטתו לנהל את המשפט. מכל מקום, עתה, משלקח אחריות על המעשים והביע חרטה, הוא סבור כי יש בכך כדי להצדיק הקלה בעונשו. המערער הוסיף כי יש טעם לפגם בכך שהוא היחיד אשר נתן את הדין בגין קטטה רבת-משתתפים, שכללה, לדבריו, אף שימוש בנשק חם. לבסוף, התייחס המערער לרף הענישה המקובל במקרים דומים וטען כי עונשו מחמיר יתר על המידה ביחס לרף זה. 

5.        בדיון השיבה באת כוח המשיבה כי עצם העובדה שהמעשים אירעו במהלך קטטה, אינה מבטלת קיומו של יסוד נפשי של כוונה לגרום למתלוננים חבלה חמורה. בשים לב למיקום הדקירות ולחומרתן, טענה באת כוח המשיבה כי צדק בית המשפט קמא משהחיל את חזקת הכוונה על המערער. משלא הציג המערער ראיות לסתירת החזקה, סברה היא כי אין להתערב בסעיף העבירה בו הורשע המערער בבית המשפט קמא. באת כוח המשיבה הוסיפה כי אמנם תסקיר שירות המבחן העדכני בעניינו של המערער חיובי, אך אין הוא מצביע על נטילת אחריות מלאה, וממילא, נטען כי העונש שנגזר על המערער אינו חמור באופן בלתי מידתי, ומשכך אין הצדקה, לדידה, להתערבות בו. 

6.        לפני מועד הדיון התקבל תסקיר מעודכן של שירות המבחן בעניינו של המערער (להלן: התסקיר המעודכן). שירות המבחן התרשם כי המערער לוקח אחריות על המעשים המיוחסים לו, נוכח הודאתו בביצועם. אשר לנסיבות ביצוע הדקירות, ציין המערער בפני שירות המבחן כי הוא ביצע את הדקירות משום שחש מאוים, תוך ששלל כוונה או תכנון מוקדם של המעשים. עוד צוין בתסקיר המעודכן כי המערער השתלב באופן חיובי באגף בבית הסוהר בו הוא שוהה.

דיון והכרעה

           כאמור, המערער מודה כיום בביצוע מעשי הדקירה. ערעורו מתמקד, אפוא, בשתי סוגיות: האחת, היא האם התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה; הסוגיה השנייה עניינה בעונש שהושת על המערער.   

היסוד הנפשי בעבירת חבלה בכוונה מחמירה

7.        כאמור, המערער הורשע בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, שזוהי לשונו:

329. חבלה בכוונה מחמירה

(א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו -  מאסר עשרים שנים:

(1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין;

...